ראיה לאיסור מבהמת שביעית שפטורה מבכור משום שסופה להשרף ע"ג המזבח

ראיה נוספת לנדון השאלה שלנו הביא בשו"ת ראש אריה (סי' ד') מהגמרא בבכורות [י"ב:] ואמר רב חסדא בהמת שביעית [בהמה שהוחלפה תמורת פירות שביעית] פטורה מן הבכורה "לאכלה" אמר רחמנא ולא לשריפה, ופירש"י - ואי מחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה ע"ש, הרי מבואר שאע"פ שלעת עתה יש מצוה לפניו להקדיש הבכור ולנהוג בו קדושת בכורה ולאסור בגיזה ועבודה לקיים מצות הקדשת בכורות ולא תעשה של לא תגוז ולא תעבוד, בכל זאת כיון שיודעים שסופו להקריב האימורים על גבי המזבח ולשורפם ואז יעבור על העשה של 'לאכלה' - ולא לשריפה, ע"כ פטרוהו מלהקדיש את הבכור ואמרו דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה על שם סופה, ואע"פ שאפשר שיפול בו מום ולא יבוא לידי הקרבה, ועל כגון דא אמרו חז"ל בסוף מסכת ברכות: עת לעשות לה' הפרו תורתך, הפרו תורתך משום עת לעשות, הכונה שלפעמים עת לעשות לה' בשביל קיום מצות עשה הפרו תורתך, לעבור על לא תעשה דאמרינן עשה דוחה לא תעשה, ולפעמים הפרו תורתך ופטרינן לי' ממצות בכורה בשביל עת לעשות לה' שיצטרך להקריב האימורים ע"ג המזבח, והבן.

ולפ"ז הוא הדין בנידון השאלה שלנו, כיון דיודעים שסופן של תפילין שיכנסו לשם אזלי לשריפה, אמרינן הפרו תורתך שיבטל אדם זה ממצות הנחת תפילין משום עת לעשות לה' שלא יעבור על כמה איסורי ל"ת, שהרי על כל שם ושם מאזכרות שתפילין יעבור משום "ולא תעשון כן לה' אלקיכם". ורק גבי סוטה אמרו גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים, עי' חולין קמ"א. ורש"י שם ד"ה ימחה שכתב "פרשת סוטה יש בה אזכרות הרבה כתובות", וכוונתו במה שדקדק וכתב "שיש בה אזכרות הרבה" דאילו לא היה בו אלא אזכרה אחת הו"א דכל עשה דוחה ל"ת אבל משום שיש בה אזכרות הרבה ועובר על כל אזכרה ואזכרה, ליכא למימר עשה דוחה הרבה לא תעשה, אלא משום שגדול השלום על כן דוחה ל"ת.  

ולפי זה בנידון השאלה שלנו בודאי לא אמרינן שבשביל שיקיים זה מצות הנחת תפילין ישרפו אח"כ אזכרות הרבה. ולאור האמור יישב ה'ראש אריה' מה שנאמר בסנהדרין [קי"ג.] ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנאמר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל (דברים י"ג), והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם (דברים י"ב), והקשה בספר תורת חיים שם, דנימא עשה דוחה לא תעשה? ולפי הנ"ל אתי שפיר דמזוזה שיש בה אזכרות הרבה אין עשה דוחה הרבה לאוין.

נמצא שלפי דברי הראש אריה לא יניח את התפילין מחשש שישרפו אותן אח"כ. אולם המשיך שם וכתב שאפשר שבאמת חייב בתפילין, וכה כתב: לכאורה צריך עיון במה שאמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וכו' הרי בכור קדושתו מרחם וממילא קדוש וא"כ מנא לן לומר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה, בשלמא אם היתה קדושת הבכור תלויה בבעלים להקדישו היה אפשר לומר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה ולא יקדישה שאין מצות קדושת בכור דוחה לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשרפה, אבל כיון דבכור ממילא קדוש ביציאתו מרחם אמו, מנ"ל לומר שלא חלה הקדושה ממילא משום שיהיה צורך להקטיר האימורין ע"ג המזבח, הלא מצד הסברא בודאי חלה הקדושה ממילא כמו בכל בכור ואי שאחר כך כשהכהן יצטרך להקריב האימורין על גבי המזבח תתעורר השאלה איך יקריב האימורין הלא לאכלה ולא לשריפה אמר רחמנא, אז נדון בזה אם אסור להקריבו וימתין עד שיפול בה מום או שנאמר שמצות הבכורה דוחה ללאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשריפה, שעשה המתקיים בבית המקדש חמור יותר וגם דוחה ללאו הבא מכלל עשה. אבל מנין לו לרב חסדא לומר שפטורה לגמרי מן הבכורה משום שלא יכול להקריב האימרין, הלא קדושת בכורה היא קדושה הבאה ממילא. ועל כרחך צריך לומר שכוונת רב חסדא לומר בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה וע"כ מותר לו לבעל הבהמה להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם וחייב לעשות כן כדי שלא יצטרך להקריבו ולעבור על לאכלה ולא לשריפה. ולפי זה א"ש ליישב קושיית התוס' במס' בכורות [שם ד"ה רחמנא], שהקשה ר"ת דנילף מקרבן העומר דעיקר לשריפה קאי ואמרינן במס' מנחות [פ"ד.] שהיו מביאין את העומר בשביעית מספיחי שביעית, ושואלת הגמרא, איך מביא עומר מפירות שביעית, לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ובעומר יש קומץ שקרב על גבי המזבח? ומשני, שאני התם דכתיב לדורותיכם, אם כן נילף מהתם דגם בבכור מותר להקריב האימורין על המזבח ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דבכור הלא אפשר להפקיע קדושתו קודם שיצא לאויר העולם על כן אמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ויפקיע קדושתו ע"י שיטיל בה מום קודם שיצא לאויר העולם, משא"כ בעומר שאי אפשר בכה"ג על כן שפיר דוחה העשה ללאו הבא מכלל עשה מכיון דגלי רחמנא לדורותיכם.

ומסיק מזה הראש אריה דלפ"ז היה אפשר לומר בנידון שאלת התפילין, כיון שגם כאן אי אפשר לו לחולה להפקיע עצמו מחיוב מצות תפילין, א"כ נילף ממצת העומר בשביעית כקושיית ר"ת ולומר שמצוה להביא לו תפילין כדי שיקיים מצות הנחת תפילין בכל יום אע"פ שעי"ז יגרום שריפתן אחר כך כשיצא משם, אמנם יעבור על "לא תעשון כן לה' אלקיכם", אבל לא יהיה רק גרם עבירה שהוא בעצמו הרי לא ישרפם ח"ו אלא משרתי בית החולים הנכרים, ובמס' שבת איתא דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. וא"כ י"ל דמותר להכניס לו את התפילין כדי שיקיים המצוה בכל יום אע"פ שגורם לעבור על מצות לא תעשון כן לה' אלקיכם, ואע"פ דלא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים העשה הרי הכי לא עובר על הלא תעשה רק גורם וגורם דגורם שתבא השריפה ע"י הנכרי, ועוד הרי אפשר גם כן לא לבוא לידי שריפת האזכרות שקודם שיצא מבית החולים יוציא את הפרשיות ויגנזם אצלו ורק את הבתים ימסור לשריפה ודו"ק. וסיים הראש אריה "וה' ישמרנו מכל מחלה ושומרי מצוה לא ידעו דבר רע  מעתה ועד עולם".

גרם רציחה אסור וה"ה גרם מחיקה

ואשור ברהטים בשו"ת אמרי דוד (לגאון ר' דוד הלוי הורוויץ זצ"ל הידוע בשם "הגאון מסטאניסלאב" סי' רי"ח) שרצה לומר שאין אנו רשאים לתת לו את התפילין אם אח"כ ישרפו אותן חלילה דהוי כאילו אנחנו שרפנו אותן ועוברים על לאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם, והביא ראיה מהגמ' סנהדרין [צ"ה.] א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, ע"י נהרג נוב עיר הכהנים וכו' עכ"ד. הרי שדוד הואשם בגרם רציחה וא"כ ה"ה דאסור גרם מחיקת שם ה'. ותמה תמה יקרא בספר אמרי כהן (לגאון יחיאל מיכל הכהן הולנדר זצ"ל סי' כ"ב) דאין הנדון דומה לראיה, דבשלמא בשפיכת דמים איכא איסורא רבה גם בגרמא וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות רוצח ה"ב) שהשוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדו והרגו, או שכפתו והניחו לפני הארי וכיו"ב והרגתו חיה וכו' כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגתו בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בי"ד עכ"ל. הרי שבגורם לשפיכת דמים איכא עונש מיתה בידי שמים ולכן נחשב הגורם כעושה מעשה אבל בנידון שאלתנו שאנו דנים לענין הלאו דלא תעשון כן אדרבה גרמא לא חשיב כמעשה כדאמרינן בשמת ק"כ. דקרא דלא תעשון כן נדרש דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, א"כ איך נאמר בזה שגרמא חשיב כעושה מעשה בידים. והתפלא האמרי כהן על האמרי דוד שלא הזכיר בכל תשובתו הרמה את ההיתר דגרמא, והוא פלאי שהרי זה יסוד גדול בשאלה זו. וחשבתי להצדיק את האמרי דוד שבנידון שאלתו היתה ודאות שישרפו את התפילין, וא"כ אין זו גרמא אלא עשייה, והוא ע"פ פשטות דברי הרשב"א שהבאנו לעיל שאם בודאי ימחק אין זו גרמא אלא עשייה ממש. אולם, אין בזה כדי שביעה, שהרי השווה מחיקת שם ה' לגרם רציחה, נמצא שלדעתו יש כאן שאלה של גרמא, מהה גם שלא הזכיר ולו ברמז את דברי הרשב"א.

ראיה שיש לקיים את המצוה עכשיו ולא להתחשב בתוצאות העתידיות

שוב כתב ה'אמרי דוד' לדון להתיר מברכות [י.] דאמר ישעיהו לחזקיהו מות תמות וכו' דלא נשאת אשה לקיים מצות פריה ורביה, א"ל חזינא שיהיו לי בנים דלא מעלי, א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ומכאן לומדים שצריך לקיים מצות השי"ת ולא להביט מה יהיה אחריו, עכ"ד. וגם דבריו אלו תמוהים, שאין זה ענין לנד"ד, וכמו שהעיר בצדק בעל האמרי כהן, ששם הסברא היא שאין לשנות  דיני תורה ע"פ רוח הקודש דלא בשמים היא. ועי' בספר 'יד אליהו' (ח"א סי' מ"ג) שנסתפק אם מותר לסמוך על רוח הקודש בתערובות טריפה בין כשרות במה שמכיר ברוח הקודש איזהו טריפה ואיזהו הכשרה וכתב דאין לסמוך על רוח הקודש בזה דתורה לא בשמים היא (ועיין בספר ברכת אבות שהאריך בנושא הזה והביא מראי מקומות רבים), משא"כ בנידון דידן שאנו נותנים לחולה את התפילין והממונים על בית החולים אומרים שישרפו אותן ח"ו ואנו רואים זאת כמעט בחוש ואיננו סומכים על רוח הקודש, אולי הדין הוא שיש להתחשב בעתיד להתרחש ולאסור הנחת התפילין.

ועינא דשפיר חזי ב'אמרי דוד' שכתב (בסוף ד"ה ובאמת) וז"ל "נראה דעתה יקיים מצות ה' כדת של תורה ומה דיהיה אין לנו עסק ונוכל לקוות כי יבקש מאת השורפים כלי תשמישיו לגנוז תפילין בבית עולם אצל קבר ת"ח ולא יראו החוצה". מבואר שהיה פשוט לו שבמקרה שלא ישרפו את התפילין אלא יגנזו אותן מותר למסור לחולה את התפילין. ופשיטותו של האמרי דוד אסתפקא ליה ל'אמרי כהן' שכתב שאכן מצינו גניזה בגמרא אבל היינו דוקא לענין ס"ת שבלה (במגילה כ"ו( שכבר אינו ראוי לקריאה אז יגנזו אותן בקרקע אבל הגונז תפילין כשרות שעדיין ראויות לשימוש, מאבד דבר קדושה ועובר על לא תעשון כן. וגדולה מזו מצאנו בשו"ת בית שלמה (סימן כ"ד לג"ר שלמה דרימר זצ"ל) דאם סוגר בית הכנסת שלא להתפלל בו הו"ל הורדה בקדושה, והביא גם שאם יכולים לתקן היריעה ואינם מתקנים אותה הוי הורדה מקדושה וא"כ בודאי אסור להביא לידי גניזה תפילין כשרות דהו"ל הורדה מקדושה.